פרק רביעי - משה מונטיפיורי וג'יימס דה רוטשילד למען הארץ.
משה מונטיפיורי ביקר בארץ 7 פעמים ה-58 שנותיו. ופעל למען היישוב הארץ בעובדי אדמה. היה אדם דתי שהאמין שאת כל פעילותיו צריך לבצע בתיאום עם מנהיגות "היישוב הישן".
בהתחלה לא עשה דבר בנושא יציאה מן העיר אל הכפר כדי למנוע מחלוקות בינו לבין הנהגת היישוב ששללה את רעיון ההתיישבות הזה, וגם בסדר העדיפויות היו חסרים דברים בסיסיים ביישוב הישן כמו : מרפאות , בתי חרושת לאריגה ועוד...
נוסף על כך חוקי המקרקעין בארץ מנעו רכישת קרקעות ע"י נתינים זרים.
נקודת המפנה היתה שהשלטון בארץ נקט מדיניות ליברלית שמרשה לנתינים זרים לרכוש אדמות .מונטיפיורי סייע לכמה משפחות מצפת וטבריה לצאת להתיישבות בכפרים ערביים בסביבה, הוא רכש קרקעות בהמות וכלי עבודה.
אך המתיישבים לא היו מורגלים לעבודות אדמה ולא היה בכוחם לעבודה גופנית קשה . בסופו של דבר הם נאלצו לעזוב ולשוב לצפת ולטבריה.
באותו זמן רכש מונטיפיורי פרדס גדול מצפון מזרח ליפו כדי לסייע ליהודים בעיר הזאת. היהודים שם היו נזקקים כי יפו לא היתה מ- 4 ערי הקודש שהתכבדו בכספי החלוקה. לכן בהחלטת רכישת הפרדס ראה מונטיפיורי כמה יתרונות: מקור תעסוקה עבורם , חינוך לעבודת האדמה והכנסות העתידיות של הפרדס ילכו לתמיכת תלמידי חכמים בירושלים. ניסיון זה נכשל גם כיוון ששכר העבודה היה גדול מהכנסות הפרדס, והערבים שראו בפרדס כמתחרה חיבלו בעצים ובבית והבאר שבמרכז הפרדס.
מונטיפיורי טעה בכך שהוא לא בדק מראש את סיכויי ההצלחה, הוא " לא לקח בחשבון " את חוסר הכשרתם וקשיי הסתגלותם של אנשי היישוב הישן לאורח חיים חדש ושונה. מונטיפיורי פיזר ממון רב לצדקה שאכן הצילה את היישוב הישן.
מונטיפיורי לא הצליח בניסיון הבריאה של חיים ואתגרים חדשים, ויישוב ארץ ישראל בעובדי אדמה יהודים יכול להצליח רק ע"י אנשי בעלי אידיאולוגיה אחרת מזאת של אנשי העלייה הראשונה.
ג'ימס דה רוטשילד פעל לטובת היישוב הישן במשך 17 שנה. מעורבותו בתחילה היתה כאשר פנה אליו הרב שמואל מוהליבר בבקשה לסייע בהקמת ישוב חקלאי ל 10 משפחות של יהודים מרוסיה.
לאחר מכן הפקיד כסף בידיו של יוסף פיינברג מראשון לציון כדי להשלים את חפירת הבאר ובניית בתים למשפחות העניות בראשון לציון .
רוטשילד התגייס וסייע למפעל ההתיישבות כיוון שבילדותו התחנך על פי המוסרת היהודית ולכן רכש לה כבוד רב. הבארון שכונה בשם " הנדיב הידוע" הוכיח במעשיו שהוא ציוני גדול.
הוא סייע לאלפי עולים שהגיעו להפוך לאיכרים. הוא רכש בכספו 108,000 דונם והעמידם לרשות המתיישבים בהווה ובעתיד, הקים ביוזמתו ומכספו 9 מושבות חדשים שעד סוף המאה התגורר בהם קרוב ל 4,000 יהודים.
פרק שביעי – הניסיונות להתיישבות חקלאית.
היהודים בגולה התרחקו מעבודות האדמה בגלל חוסר הביטחון. והארעיות למרות שבשלושת הרגלים ובמישנה פרקים שלמים מוקדשים לחקלאות .
לפני הניסיונות הראשונים ליישוב החקלאי, בני היישוב הישן לא עסקו בעבודות האדמה מכמה סיבות : היה מסוכן לגור בכפרים – הרבה מעשי שוד ובזיזה של נוכלים, נוסף על כך כל בעלי האדמות החקלאיות היו צריכים לשלם מיסים כבדים - השלטון העותומאני היה עושק אותם , היו שנים בהם היתה בצורת קשה או מגפות ארבה שהיו הורסות את כל היבול, וגם רוב העולים היו מבוגרים שקשה להם עבדות האדמה המפרכת.
על אף זאת היו אנשים שלא נרתעו והעזו .
ניסיון אחד היה של ישראל בק שגר וצפת והיה בבעלותו בית דפוס.
בזמן כיבוש ארץ ישראל על ידי איברהים פאשה הוא חלה מאוד והפל לתרדמת . ישראל בק הצליח להקים אותו ממיטתו.
זמן קצר לאחר מכן לאחר מכון בדווים פשטו על צפת והרסו את בית הדפוס שלו. ישראל בק פנה לאיברהים בבקשת חסד וזה נתן לו כפר קטן הנקרא ג'רמק שבו ישראל בק בנה אחוזה, זרע שדות וכבר בשנה הראשונה נהנה מזרע הארץ . בשנה לאחר מכן כבר היה לו צאן ובקר כבשים סוסים וחמורים , אך אידיאולוגיה של ישראל בק נסתיימה כשהסולטאן חזר וכבש את הארץ, איברהים פאשה גורש למצריים והאדמה של ישראל נלקחה ממנו והוחזרה לבעליה הקודמים .
נסיון נוסף הוא של מרדכי צרוף – הירושלמי הראשון שעסק בחקלאות. הוא רכש כרם של גפנים ותאנים ליד מעיין השילוח ועיבד אותו בעזרת פועלים . נוסף על כך בשיתוף יהודי נוסף הוא רכש קרקע ליד רמלה ונפגש עם מונטיפיורי והציע לו לרכוש קרקעות בסמוך אליו כד שאלה יעובדו באמצעות אריבים ערבים וההכנסות יחולקו לתלמידי חכמים נזקים בירושלים.
נסיון נוסף היה רכישת אדמה בפתח תקווה, כמה אנשים הקימו אגודה שמטרתה ליישב את ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה .
נודע להם שליד הירקון ולמרגלות הר שומרון עומדת למכירה נחלה גדולה – מקום עשיר במים עם עשבים שהעידו על פוריות הקרקע, אך איזור זה מכוסה בביצות ויתושים נושאי המלריה.
איזורים אלה היו מדוללים באוכלוסייה לעומת איזור ההר המבוקש והצפוף.
למקום הוזמן רופא יווני כדי לבדוק עם כדאי לרכוש את הקרקע. הוא קבע כי מקום זה אוכל את יושביו – אפילו הציפורים שומרות על עצמם לא לאכול מגרגירי התבואה המפוזרים . אז מקום זה אינו ראוי להתיישבות בני אדם.
למרות זאת החליטו אנשי האגודה לרכוש קרקע זו ולייסד עלייה מושבה חקלאית והיא נקראה פתח תקווה .
התקווה - ביטוי לתקווה כי ניתן להפוך מקום מקולל ליישוב פורח.
פרק שמיני – פורצי החומות .
היציאה מבין חומות העיר העתיקה והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומות היתה אחד מסימני "ההתעוררות" ביישוב הישן של ירושלים .
עקב מצוקת הדיור בערים גרו בצוותא ספרדים חסידים ואשכנזים, אך רוב הבתים היו של ערבים בגלל איסור החוק העותומאני שאינו מאפשר לנתינים זרים לרכוש נכסים.
עם עליית יהודים נוספים ולצליינים לארץ ישראל ובעיקר בגלל גדול היהודים שכר הדירה היה אסטרונומי בגלל שהביקוש לדירות עלה על ההיצע שקיים בשוק. איכות החיים ירדה, זיהום רב אפיין את סמטאות העיר, היעדר תאורה ברחובות, ומאגרי המים שהיו מתמלאים מהגשמים ועומדים במקום היו מזוהמים והפיצו מחלות ומגפות קשות.בעקבות זאת הרבה אנשים חלו במחלות מעיים ועיניים והתמותה גדלה כיוון שהרפואה היתה פרימיטיבית מיושנת (בירושלים לא היה עדיין רופא) כך שהפתרונות היו קמעות שהכינו אנשי רוח ורופאי אלילים . בימים של מגפות טיפוס, דבר וכולירה, חללים רבים נפלו בכל בית . התפוצצות האוכלוסין האוכלוסין ברובע היהודי החמירה עוד ועוד את מצוקת הדיור והפתרון הראשוני היה הקמת "בתי מחסה" הקמה של בתים דרום מערבית לרובע היהודי – מעין בתים אירופאים עם חלונות זכוכית, כיריים לבישול תנור להסקה . כ- 100 דירות כאלה נסנו במימון של נדבנים ובהם התגוררו מעוטי יכולת מכל העדות וזכות ראשונה לתלמידי חכמים.
הפתרון המשמעותי יותר, היציאה הראשונה אל מחוץ לחומות קשורה בשמו ובפעולתו של משה מונטיפיורי.
נדבן יהודי מארה"ב הוריש סכום כסף ליישוב היהודי בארץ ומינה את מונטיפיורי לאחראי על העיזבון . מונטיפיורי רכש בכסף זה אדמה מחוץ לחומות ירושלים מול הר ציון והתחיל להקים שם דירות לנזקקים (עשרה בתים בשני טורים מקבילים). בתים אלו היו הראשונים שכוסו ברעפים אדומים כמו התרבוש הכובע התורכי.
לבתים אלה הותקנה משאבת שמשכה מים מן הבאר במקום בור המים המסורתי, נוסף על כך היתה טחנת רוח על גבעה (שהיתה המצאה חדשה באותם ימים). הדירות חולקו שווה בשווה בין נזקקים ספרדים ואשכנזים , ניתנו לצמיתות ולדיירים הובטחה תמיכה כספית קבועה כדי לעוד אותם לעקור מבין החומות ולהתגורר בבתים הסמוכים, בשממה וליד בית הקברות המוסלמי.
ב – 1860 נכנסו לדירות האלה ומאז החלה הפריצה לעבר ירושלים החדשה – זאת שמחוץ לחומות .
ב 1865 היתה מגפרה רחבת היקף בירושלים שהרגה אנשים רבים, אך לא הגיעה לשכונות החדשות מחוץ לחומות .
פרק שלישי – המצב בארץ ישראל במאה ה-19.
במאה ה-19 יהודים רבים היו פזורים בגולה, אבל ליבם היה לכיוון ציון והמתנה לגאולה. היישוב הישן מנה במחצית השנייה של המאה ה-19 כ 15,000 איש ץ רובם התמקמו ב-4 הערים הקדושות: ירושלים, חברון, טבריה וצפת בירושלים היו הרוב המכריע בגלל קדושתה, הכותל המערבי, קבר דוד, בית המקדש).
סביב הערים נבנו חומות כדי להג על התושבים מפני מעשי שוד וביזה של בדויים ומפני מלחמות ומגפות. לעיר היו נכנסים דרך שערים גדולים שהיו נפתחים עם הזריחה ונסגרים בשקיעה, כך שמי שהגיע לעיר לאחר רדת החשכה נאלץ ללון מחוץ לחומות העיר. היה מסוכן ללכת מעיר לעיר , הרבה סכנות ארבו בדרכים. סוחרים היו עוברים מעיר לעיר בשיירות כדי להגן על מרכולותם, סוחר בעל אמצעים היה שוכר את שירותם של חיילים שילוו אותו .
מלבד ל-4 הערים הקדושות היו ריכוזים של יהודים בעיירות ובכפרים כגון: יפו, פקיעין, כפר יאסיף, שכם ועוד...
באותה התקופה היו 3 קבוצות עיקריות ביישוב הישן והן: ספרדים – עולים מארצות האיסלאם.
אשכנזים – עולים מארצות מזרח אירופה.
ומוגרבים – עולים מצפון אפריקה.
מעמדה של עדת הספרדים היה הגבוה ביותר , ניתן היה לראות זאת ע"י זאת שהרב הראשי "הראשון לציון" נבחר מקרב עדת הספרדים.
מערכת החינוך התמקדה בלימוד בחדרים ובישיבות עוד כשהילד בן 3 או 4 שנים. כבר בגיל זה נשלח ללמוד קריאה במשך שעות רבות ביום. לאחר זמן מה התחיל בלימוד ה"חומש", ולבסוף בשלב העיקרי הוא למד את ה"גמרא". הלימוד ב"חדרים" התנהל בתנאים קשים כמו" צפיפות, אור מועט וללא חימום . התלמידים הוענשו בעונש גופני – "חוסך שבטו שונא בנו" – מי שאינו מבקר את ילדיו ומעניש אותם , אינו אוהב אותם.
מבחינה כלכלית המפעל הכלכלי של היישוב הישן היה "כספי החלוקה" . שנתן תמיכה לחלק ניכר מבני היישוב הישן והעסיק אנשים רבים.
העסק היה פועל כך: הוצבו קופות צדקה בחוץ לארץ בבתי הכנסת, בבתי מדרש, ובתים פרטיים. לתוך קופות אלה אנשי הקהילה שלשלו כספים על פי נדבת ליבם . גבאי מיוחד " גבאי ארץ ישראל" היה עובר כל פרק זמן ומרוקן את הקופות, ושולח את הכסף למרכזים איזוריים ומשם לירושלים.
בירושלים חולק הכסף ל- 4 הערים הקדושות . זכאים לקבל מכספי החלוקה הם היהודים שמתגוררים ב- 4 ערים אלה בלבד! , לכן מחוץ לערים אלה היישוב היהודי היה דליל.
נוסף לזאת היו קהילות בגולה שלא הסתפקו בתרומות, והם הטילו מיסים מיוחדים למען היישוב בארץ ישראל.
היו אנשים שהיו מתרימים כסף באופן אישי (עוברים מדלת לדלת) הם נקראו שד"רים .הם הגיעו לגולה מארץ ישראל ותפקידם היה להתרים כספים, להפיץ מידע על ארץ ישראל ומקומותיה הקדושים ולשמור על הקשר בין היהודים בארץ ובארצות השונות. השד"רים היו בדרך כלל אנשים ידוענים ומוכרים בקהילה שסמכו עליהם והכירו אותם (חיים אבולעפיה, בצלאל אשכנזי ועוד..) .
התרומה לא היתה מעשה צדקה – ראו בה אידיאולוגיה (תפיסת עולם) שהיהודים בארץ חיים בתנאים קשים בחוסר בטחון ובמצב כלכלי חסר סיכויים, אך עצם ישיבתם על אדמת ישראל הם ממלאים תפקיד דתי חשוב – הם שליחי העם בגולה לארץ הקודש המקיימים את המצוות שניתן לקיים רק בארץ.
בתחילה כספי החלוקה היו מופלים לרעת האשכנזים, אולם עם גידולם נאלצו פרנסי החלוקה להגדיל את חלקם של האשכנזים.
פרק שישי – התחדשות תרבותית
מהמחצית הנשייה של המאה ה -19 היה מאבק כדי לשנות את דמותו מטרותיו של החינוך ביישוב הישן.
נדיבים ומוסדות יהודים באירופה רצו לשפר את מצבו הקשה של היישוב הישן ולצמצם את תלותו "בכספי החלוקה".
זאת אומרת שבנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מלאכה , לשונות, חשבון וכו..
אלברט כהן נציגו של הברון דה רוטשילד הקים שני בתי – ספר ללימוד מלאכה, האחד לבנים והשני לבנות (לימוד תפירה) . שעות הלימוד נתחלקו כך שלמדו מעט שעות תורה וברוב השעות חשבון, כתיבה ועוד... . כדי למשוך תלמידים הם חלקו מידי שבוע דמי כיס ללומדים.
נוסף על כך היה ניסיון לפתוח בית ספר "למל" שבו ילמדו את מצוות ה' בשיתוף עם מלאכה, אך הרבנים האשכנזים ראו "ברכישת ההשכלה" אסון גדול . הצטרפו אליהם גם הרבנים הספרדים ולבסוף הרעיון לפתוח את הבית ספר השתנה , ונפתח שם "בית תלמוד תורה לנערי ירושלים". דבר המלמד שכל ניסיון חדשני היה בעיני הרבנים סכנה לאורח החיים הדתי של היישוב הישן.
בית ספר החקלאי הראשון "מקווה ישראל" הוקם באידיאולוגיה שצריך לחנך את האדם לעבודת האדמה עוד בגיל צעיר בפיקוח ובמעקב צמוד. את זאת למדו בגלל הניסיונות הכושלים בעבר ליישוב חקלאי. נוסף ללימוד בבית ספר נקבע בתוכנית שסיום הלימודים הבוגרים יוכלו להשתלב בעבודה חקלאית ולהתנחל כדי למצוא פרנסה בעבודת האדמה.
באירופה היהודים לא דברו עברית . הם דברו בשפת היידיש (נכתסת בשפת ה א'-ב'. שתפסה את מקומה של העברית כשפת הדיבור היומיומי ואחר כך נדדה לרוסיה ופולין.
לעומת זאת, ביישוב הישן עדיין דברו עברית הן בתפילות והן בחיי היום יום. עובדה לכך שבירושלים דיברו בעברית עוד לפני שהגיע אליעזר בן יהודה היא שיצאו לעור עיתונים עבריים. איתונים אלה סיקרו את המאבק בין החסידים לפרושים ובין הכוללים השונים. העיתון הראשון שיצא היה "הלבנון" שכתב רבות על צמצום התלות ב"כספי הלוקה".
עיתון נוסף שיצא לאור היה "החבצלת" שייצג את המחנה החסידי. אך שני עיתונות אלה לא הספיקו להתקיים הרבה זמן .
במחצית השנייה של המאה ה -19 עם גידול העלייה מאירופה וריבוי העולים הצעירים שלא רצו לחיות במינימום בשביל להתקיים, נוצר צורך בתעסוקה והמודרניזציה (כל מה שעכשווי) הגיעה לארץ. האוכולוסייה האירופית שהיתה רגילה ללכת בנעליים בעוד שבמזרח הלכו בסנדלים גרמה לכך שנפתחו סנדלריות ובתי מלאכה לתפירת נעליים ומגפיים מעור.
מעפל גדול נפתח לאריגה והעסיק 40 עובדות.
האוכלוסייה מאירופה השתמשה בשעונים בעוד שבארץ חיו על פי שעות הזריחה והשקיעה, כך נפתחו בתי מלאכה של שעונים שעסקו במכירתם ותיקונם.
פרק ראשון – פירוש המושג מורשת
מורשת, ירושה, לרשת = שורש י.ר.ש
כללי התנהגות, סיפורים מן העבר, כללי התנהגות מדור לדור.
ירושה – העברה מדור לדור של בית, כסף, מניות בבורסה, בגדים, עסקים, תכשיטים, ופריטים יקרי ערך.
מורשת ישראל – העברה בירושה לדורות הבאים את ערכי הלאומיות והמסורת של עם ישראל, תקופת התנ"ך, מנהגים, חגים, מסורת, סיפורים, ארץ, מלחמות, אישים ומנהיגים. וכו'..
פרק חמישי – מצב היהודים תחת השלטון הבריטי ותחת השלטון העותומאני.
התורכים שלטו בארץ בין השנים 1517-1918 (עד סוף מלחמת העולם הראשונה), פרט לשנים 1831-1840 שישראל היה בשליטת המצרים. בימי שלטון העותומאנים הוקמה המושבה פתח-תקווה וגם זכרון יעקוב וראשון לציון, נס ציונה וגדרה.
לאחר העלייה התורכים גזרו גזרות קשות עם היהודים בארץ. בין הגזירות : גירוש מן הארץ, איסור הציונות, החרמת בהמות עבודה, הגליית תושבים יהודים מיפו ומתל אביב, מאסר ראשי הציבור וגירושם לדמשק (סוריה), רדיפות אחרי אנשי "השומר" (ארגון שמירה למען היישוב היהודי שפעל אז) בטענה שהם מרגלים לטובת הבריטים.
אהבתם ? החכמתם ?
תכתבו תגובה =]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה